ציור עם סיפור

אז צעקתי, אבל בשקט כדי שלא ישמעו זה רק מה שחסר לי עכשיו, שיחשבו שאני..
הם עזבו כבר זמן קצר אחרי האובדן, בסדר לא ציפיתי שמישהו יישאר גם ככה.
ברוך הבא לעולם הזאבים ילד.
נזרקתי כבר מכל המערכות שאימצו אותי אליהן וטיפלו בי. כשאני מסתכל על המצב היום ורואה את אותן מערכות קורסות? אני אומר שהיה שווה לצעוק. אני לא אוהב את הרחוב אבל כנראה שהוא אוהב אותי, הוא נותן לי לחיות בו מאכיל אותי ומשאיר אותי קרוב אליו. אוליי בעצם הוא האויב? לא יודע.
למי אכפת מפילוסופיה כשהבטן והכיסים ריקים והראש מלא בתסכול?
הלילה במזרון הקר והמלוכלך מגיעות הדמעות, התלונות וגם הוידויים.
עדיין אין לי אומץ לדבר אל האנשים שאבדו לי כאילו הם אינם אז אני רק מסתכל למעלה לכיוונם
כאילו יש לי אומץ לדבר בכלל, שנים אני עם מסיכה שקופה על הפה כמו האדם השקוף שהפכו אותי.. אז שוב, היה שווה לצעוק.
מסתכל על התאריך, מחר הולכות לשבת כל המשפחות יחד בליל הסדר אה? בשבילי זה עוד לילה מלא בבלאגן. יתום מאמצעים בסיסיים, יתום ממשפחה, יתום מבית. לאכול את הלב תהיה הארוחה הכי משביעה שלי היום, שחייה ברחמים העצמיים היא האטרקציה הכי מתבקשת הלילה.
בעוד שהעולם נחרב לאט ואנשים עצמם חווים אובדן למי יהיה אכפת מעוד יתום?
כשייגמר המכתב ותחזרו לעניינכם שוב אשאר לבד, אז במבט לאחור אני שואל. היה שווה לצעוק?
בעבודה זו המשלתי את היתום לזאב שנאלץ להסתדר לבד בעולם אחרי שנזרק מלהקתו.

” ובעוד שבידוד היום הוא סוג של תרופה לאנושות, הבדידות היומיומית היא מחלה לאדם היתום.”